הרחק הרחק בקוטב הצפוני, נולד לו משב רוח שובב וחופשי.
משב הרוח השובב נשב לו ממקום למקום, נשב לאן שרק רצה.
יותר מכל אהב את פסגות ההרים.
יום אחד הגיע לביקור בהרים, מלך הקוטב הצפוני.
משב הרוח השתובב ושיחק בגלימתו האדומה של המלך.
המלך זעף ורגז וקרא לנתיניו לכלוא את משב הרוח השובב במערה רחוקה שבקוטב הדרומי.
בפתח המערה הוצב שומר קפדן, וכך עבר הרבה הרבה זמן.
משב הרוח היה כלוא במערה, לא היה יכול לצאת לטייל בין העננים, לא היה יכול יותר לצלצל בפעמונים, ויותר מכל, חסרו לו פסגות ההרים, משם אהב להשקיף על כל הממלכה .
משב הרוח נשב לו במערה, מדופן אחת לשנייה, ושוב מדופן אחת לשנייה … ושוב, ושוב, ושוב עד שהכיר כל סדק וחריץ בתוכה.
הוא חיכה וציפה ליום שיתגלה בפתח סדק מספיק גדול, שדרכו יוכל לחמוק החוצה, אך זה לא קרה, והשובבות של משב הרוח הלכה ופחתה עד שנעלמה כליל.
משב הרוח הלך ונחלש, נעשה אטי ומגושם.
יום אחד, לאחר שנים רבות, קרה דבר מופלא – נפתח חריץ קטן בפתח המערה.
משב הרוח נשב אל אחורי המערה והסתתר. הוא נמלא פחד וחשש.
אל תוך המערה נכנס לאט ובזהירות חייל. החייל היה בדרכו אל פסגת הר הגבורה, אך היה עייף ותשוש, וחיפש מחסה, מקום לנוח בו ולצבור כוחות. כשהתבונן החייל במרחב המערה, אורו עיניו בהתפעלות שאין כמותה. המערה הייתה מלאה בפסלים מרשימים, שיצאו ממש מתוך מבנה הקירות, חריטות ובליטות בעלות צורות גיאומטריות וחכמה עתיקה.
"יש פה מישהו?" שאל החייל.
משב הרוח אזר אומץ ויצא ממחבואו. שמח החייל, שאינו לבדו בתוך המערה, והשניים התיידדו.
כל אחד סיפר לשני מה הביאו למערה זו.
"ואתה יודע מי פיסל את כל הפסלים הללו?" שאל החייל בסקרנות רבה.
"אני פיסלתי אותם", ענה משב הרוח בביישנות קלה והסביר,
"אני חייב להיות בתנועה, והדלת פה תמיד סגורה, אז זה מה שיצא".
"יופי כזה עוד לא ראיתי מימיי! זהו יופי מרומם, שכדאי לחשוף בפני כל הבריות. את העצובים – יופי זה יכול לנחם, ואת החלשים – למלא בכוחות מחודשים. בקיצור ולעניין, חבל על הזמן, בוא נצא מהמערה ונתחיל במלאכה!".
משב הרוח שתק שעה ארוכה. הפחד הקפיאו, והמערה נראתה לו חשוכה מתמיד.
מתוך החשכה עלה במשב הרוח זיכרון. הוא, לפתע, ראה לפניו את דמותו של סבו – משב הרוח הזקן והחכם. הוא הרגיש כיצד כוחותיו מתחזקים ואומץ ליבו מתגבר ומתגבר.
משב הרוח היה מוכן לצאת אל מחוץ למערה.
השומר הקפדן בדיוק ישן, כשמשב הרוח והחייל פתחו את הדלת לאט ובשקט פן יעירוהו, והשניים יצאו מן המערה.
משב הרוח נמלא שמחה רבה, והשובבות גם היא חזרה.
החייל נישא על גבו, והם יצאו לחפש את המקום המתאים ביותר לתערוכת הפסלים.
ממלכת הקוטב הדרומי הייתה קרה מאוד, ומעט יצורים חיו בה.
החייל ומשב הרוח השובב נשבו למקום אחר בעולם. נשבו ונשבו עד שחשו כי האוויר מתחמם ונעשה יותר נעים.
משב הרוח קרא בשמחה "זה המקום המתאים!"
לכאן יוכלו להגיע מכל מקום בעולם, בדיוק באמצע – הרי זוהי ממלכת קו המשווה.
משב הרוח החל במלאכת הפיסול, והחייל החל להפיץ את השמועה ברחבי הממלכה.
"בקרוב תפתח תערוכה שלא הייתה כמותה!"
משב הרוח עמל ועמל, בוקר וליל, ללא הפסקה.
והנה, הגיעה השעה, המלאכה הושלמה!
כל יצורי ממלכת קו המשווה הוזמנו לפתיחת התערוכה. ההתפעלות הייתה עצומה והתפשטה לכל עבר.
הבשורה על התערוכה אף הגיעה אל אוזניו של מלך הקוטב הצפוני, שעשה את דרכו במיוחד לבוא ולראות את התערוכה. כשהתבונן המלך בפסלים נמלאו עיניו דמעות, והוא פרץ בבכי, שנמשך שבוע ימים.
לאחר שבוע זה, ביקש המלך להכיר, באופן אישי, את הפסל. משב הרוח נשב בענווה לפגישה עם המלך, וכשראה את גלימתו האדומה נזכר. מיד קפא במקומו ונעצר .
המלך ניגש אליו, הסיר את גלימתו ועטף אותו בעזרתה.
כך עמדו מחובקים משך שעה שלמה, וכל חיות הממלכה הריעו בשמחה.
