פעם בכמה שנים אני נתקלת בספר שמרגע שאני מתחילה לקרוא בו, הוא הולך איתי לכל מקום. גם פיסית (נמצא בתיק שלי) ובעיקר נפשית ותודעתית- אני חושבת על מה שקראתי, על מה שמתרחש בעולמן של הדמויות, מרגישה אותן ומרגישה שאני עוברת משהו בתוכי בשל החיבור העמוק הנרקם ביני לבינן. כזה הוא הספר על הילד דיבס.
כשקראתי אותו בפעם הראשונה לא הבנתי איך לא הכרתי אותו עד אז. אני חושבת שהא ספר חובה לכל מי שמתעניין בעולם הטיפול, לכל הורה, לכל אדם.
כשקראתי אותו בפעם הראשונה הרגשתי שאני צועדת יחד עם וירג'יניה אקסליין, מתבוננת יחד איתה בילד שאף אחד לא מקבל כמו שהוא, רואה את האיכויות הנסתרות שלו, מוטרדת איתה, מתרגשת משינויים הנגלים ממפגש למפגש.
כשקראתי אותו בפעם השניה צעדתי עם דיבס. הרגשתי את המצוקה שלו, בכל פגישה שבחרתי לעסוק כחלק מהעבודה האומנותית ניסיתי להרגיש את המקום בו הוא נמצא. את גווניו השונים. איזה צבע יש לבדידות וניכור? מה צבעו של הבלבול? מה צבעה של הדחיה? איזה גוון לובשים רגשות מעורבים הנעים בין קצוות? בהמשך חיפשתי סמלים שיעבירו את הרגעים וחלקיקי הרגע שהרגשתי שהם משמעותיים. החלק המאתגר עבורי בעבודה היה לבחור את הפגישות והרגעים האלה כיוון שבעיני כל פרק בספר, כל פגישה שהתרחשה הביאה עולם שלם של רגשות ומשמעויות והיה לי לא פשוט להניח את חלקם בצד ולהמשיך עם האחרים.
כשניגשתי אל בדי הקנווס הלבנים הרגשתי התרגשות גדולה, יראת כבוד – הנה אני הולכת להניח על הבד משהו משמעותי מעולמו הפנימי של הילד דיבס. זה הרגיש כמו להתחיל תהליך עם מטופל חדש שהגיע אלי לקליניקה.
אלה שבעת הבדים, שבעה שלבים בהתבוננות על התהליך שעובר דיבס בחדר המשחקים של וירג'יניה אקסליין. בשלב בחרתי לצייר שכבה ראשונית בכתמי צבע בצבעי אקריליק (שימוש במכחולים ושפכטלים.) בשלב השני ציירתי בטוש אקריליק לבן . השכבה הראשונה הייתה מאוד רגשית, בשכבה השניה נכנסו כוחות חשיבה בצורה של סמלים שונים. העבודה הייתה עבורי מסע מרתק. הקנווסים היו מונחים לפני ימים רבים ואני חייבת להודות שהיה לי קשה להחליט שהגיע רגע הסיום.
מבוך- דחייה וניכור
"היה היה ילד גלמוד והעולם היה בוודאי בעיניו עולם קר ועויין."
"הוא היה צריך לפתח כוח כדי שיוכל להתמודד עם עולמו, אולם הכוח חייב לנבוע מתוכו פנימה."
"אני שמח בגלל שאני מרגיש שמחה."
"אעמיד פנים שאני בעריסה הקטנה שלי." אמר. "אתכרבל לי ככדור קטן ונעים ואשחק שאני שוב תינוק."
"אני חושב שלכל ילד צריכה להיות גבעה משלו לטפס עליה ואני חושב שלכל ילד צריך להיות כוכב אחד משלו בלבד בשמיים. ואני חושב שלכל ילד צריך להיות עץ משלו. אני חושב כך צריך להיות."
"הוא נקבר." הוא אמר, רוכן אלי בדברו ." ואני אקים גבעה גבוהה וחזקה על קברו. הוא לעולם, לעולם לא יצא מקברו. לעולם, לעולם, לעולם לא תהיה לו הזדמנות להעפיל שוב על הגבעה." הוא גרף את החול בתנועות רחבות……………………………………….. "זה היה אבא." אמר ויצא מארגז החול.
"הם צורחים ובוכים וחובטים על הדלת, הם רוצים לצאת, אבל הבית בוער והם נעולים מבחוץ והם לא יכולים לצאת. הם צורחים ומתחננים לעזרה." דיבס ספק כפיו בחוזקה והדמעות זולגות על פניו. " אני בוכה! אני בוכה!" קרא. " בגלל זה אני בוכה.!"
האם אתה בוכה בגלל שהאב והאם נעולים ולא יכולים לצאת והבית בוער?" שאלתי.
"לא!" ענה……………………………………………………….
"אני בוכה בגלל שאני מרגיש שוב את עלבון הדלתות הסגורות ונעולות בפני." התייפח. חיבקתיו בזרועי.
"אני, אני, אני., נעצר לפני ואמר: "אני הוא דיבס, אני יכול לעשות דברים, אני אוהב את דיבס, אני אוהב אותי." חייך באושר והתחיל לשחק במים
"כשאני רוצה להיות גדול – אני יכול להיות גדול! כשאני רוצה לדבר – אני מדבר! כשאני רוצה להיות שקט- אני שקט! לא כן?"
" כאן בפנים." אמר, " זכרי, כאן בפנים זה בסדר גמור כמו שזה!."
"וכשאלך אהיה מאושר בתוכי פנימה. ואז אחזור לכאן שוב…."
טראנספורמציה
" הילד הקטן הזה חולה מאוד הוא הולך לבית חולים ושם הוא נמס לאיטו. הוא מצטמק ונהיה קטן יותר ויותר עד שהוא נעלם לגמרי." הוא ניגש וקבר את הדמות בחול. "הילד נעלם ואיננו." אמר. " אבל דיבס הגדול הוא גדול וחזק ואמיץ, הוא כבר לא מפחד יותר. " הוא הרים מבטו אלי.
"……. שוב לא פחד עוד להיות מה שהינו."
יראת כבוד (כנסיה) ופרידה
"זה ביתו של אלוהים". אמר בשקט. "סבתא אומרת שאלוהים הוא אהבה…. הייתי רוצה לדבר עם אלוהים. הייתי רוצה לשמוע מה יש לו לומר"……"אני חש בדידות בגלל שאני לא יודע את אלוהים.
אחרית דבר
" דיבס הוא היצור האנושי הממשי היחידי שפגשתי בחדר ההרצאות שיכול היה ללמדני מה פירושו של דבר להיות אדם שלם- ואף יותר מזה לעולם לא אשכח את אותן שלוש שורות:
כפי שאמרתי שאני רוצה זאת
כפי שאמרת שאתה רוצה זאת
כפי שאמרנו שאנחנו רוצים זאת
אני משער שמה שרצה דיבס בעצם, בקנה מידה עולמי, מה שאנו כולנו רוצים- אפשרות לחוש עצמנו בעלי ערך, שיניחו לנו להיות אדם רצוי, מכובד ומקובל כיצור אנוש הראוי לכבוד."
האם לא זה מה שכולנו מבקשים עבור עצמנו ועבור היקרים לנו?
האם לא בשביל זה אנחנו לומדים את אומנות הריפוי ונכנסים לחדר הטיפולים?
