אני יושבת בחדר העבודה שלי כדי לכתוב ומסתכלת סביב. המראה שלו השתנה מאוד. המראה שלו משקף את מה שהתרחש אצלי בפנים במהלך השנה האחרונה- הוא צבעוני יותר, מגוון יותר, משמח יותר ואולי לא תמיד מסודר כי תמיד מתרחש בו משהו מרתק. יש בו תיקיות עמוסות ציורים בצבעי מים, בגירים רכים ונעימים, בצבעי פנדה שמנוניים ויש המון קופסאות צבעוניות שקורצות לי כל הזמן. מלכה כחולה בשמלת צמר מלובדת מביטה בי מהמדף , בובות משעשעות לתאטרון בובות מחייכות אלי, יש מנדלות על הקירות, מכחולים בצנצנות, טושי אקריליק במגירות, צבעי עפרונות רכים ונמרחים וגם כאלה שהם קשיחים יותר. עם כל אלה חגגתי השנה וגם פגשתי את עצמי. לעיתים חגגתי, לעיתים דמעתי.
האומנות עבורי היא גם חגיגה של צבעים וחושים וגם נושאת בתוכה פוטנציאל אדיר ולעיתים אפילו מפתיע של ריפוי. שנים רבות שאני לומדת ואף עוסקת במלאכת הריפוי, בהנחיית מטופלים במסע אל עצמם ובמסע מתוך עצמם אל העולם שבחוץ, אל האנשים האחרים בחייהם, אל מציאת מה שחשוב להם, החזון שלהם והנכחתו בתוך מעגל חייהם. שנים שאני מטפלת ותוך כדי כך מקפידה תמיד ללמוד דברים חדשים. לדייק את עצמי. עבודה פנימית היא פתח לעולם מסקרן ואינסופי של ידע. עשיתי אינספור התמחויות של אימון אישי- יחסים בינאישיים, יחסי הורים וילדים, ריפוי באימון, תקשורת מקרבת, כתיבה יוצרת, ריפוי בכתיבה, ביורגונומי, נל"פ ואחרים. האנשים שבאו אלי עברו דרך עמוקה ומספקת אבל אני המשכתי להסתובב עם התחושה שיש יותר מזה. התחלתי ללמוד אנתרופוסופיה ושיטת טיפול בשם "כלים שלובים" כדי להוסיף עוד מימד רוחני למרחב הטיפולי שלי ואז בשנה הרביעית ללימודי, באחת הסדנאות של דוד שכללו עבודה אומנותית עם ילדים ומבוגרים התבקשנו לקרוא את סיפורו של דיבס.- ספר שהוא דו"ח טיפולי שנכתב ע"י הפסיכולוגית וירג'יניה אקסליין, הפעמונים צלצלו בקול , היה לי ברור שפגשתי את "החתיכה החסרה", היה לי ברור שאני רוצה לעבוד יותר עם ילדים וגם עם מבוגרים שרוצים לפגוש את הילד שבתוכם ולרפא אותו. היה לי ברור שבלי אומנות שתמיד הייתי מחוברת אליה אי אפשר. לא הבנתי איך עד עכשיו חיכיתי….בדמיוני כבר ראיתי בחדר הטיפולים שלי ארגז חול עם דמויות קטנטנות וקסומות, המוני צבעים ומכחולים. כשדיברתי עם דוד על תוכנית ההכשרה שלו הרגשתי שהוא מציע לי הצצה לתיבת אוצרות תוך שהוא מונה בפני את מה שכוללת התוכנית. לקח לי כמה שעות להודיע שאני נרשמת (וגם זה רק בשביל להרגיש שנתתי לעצמי זמן לחשוב על זה.)
אחרי שנה של ימי חמישי עמוסים ומגוונים, אני יודעת שכל מה שחיכה לי בתיבה הופיע בתוכנית ההכשרה ואפילו יותר. לפני הכל דוד טווה עבורנו רשת ביטחון עליה תונח קבוצה נשית מגובשת כמעט מהרגע הראשון, בזכות אותה רשת חזקה, אוהבת ומאפשרת. כל אחת עברה מסע עם עצמה והקבוצה עברה מסע משותף ומחזק שהכיל כל אחת ברגע בו הייתה זקוקה להכלה, למעטפת מחזקת ואוהבת. כמו עושרה של התוכנית כך היה כל יום לימודים, עשיר ומעשיר, מגוון בתכנים עיוניים ומעשיים. ציירנו, פיסלנו, דיברנו ואפילו שרנו.
את שנת הלימודים הראשונה מכנה דוד שנה בתודעת חלום. אנחנו מתנסים בדברים, חשים אותם, חיים אותם ופחות מנתחים אותם ואת השימוש בכלים ובטכניקות השונות. אני חייבת להודות שבהתחלה חשבתי שלא אוכל להתגבר על הרצון הטבעי שלי להבין ולנתח כל דבר שמובא אל פתחי אבל אחרי שהסכמתי לחוות ולהיות במקום לחשוב, אני מבינה את גודל המתנה שיש בכך. המון דברים הבנתי מתוך החוויה, ההוויה ולא מתוך הדיבור על הדבר. ההנחיה של דוד וגם של המורים האחרים היא פתוחה ומאפשרת, משחררת ממבחן התוצאה ובאופן "קסום" התוצאה מספקת ומרהיבה דווקא מהמקום שלא מכוון אליה. בשנה הזו הכל אפשרי- כמה פעמים במהלך חיינו הבוגרים אפשרנו לעצמנו שנה שכזו? חזרתי הביתה אל עצמי, אל הילדה שגרה בתוכי ומשם הגיעה הנאה גדולה וריפוי. כשאני פוגשת כלים וטכניקות שהעיסוק בהם מחלחל אל כל תא בגופי אני יודעת שעם כלים כאלה אני רוצה לטפל באחרים. כמי שרגילה תמיד לנתח הכל, לעטוף הכל במילים, היה תענוג גדול, שחרור גדול לפגוש את עצמי "מונחת" על הדף, לא מצונזרת, אמיצה וכנה כי זו דרכה של האומנות- להעביר את האמת מהחושך לאור ולרפא את מה שאפשר בזמן הנכון .
בהרצאות של ד"ר מוטי לוי הלכו כתביו של שטיינר והתבהרו. הפכו מובנים יותר ולכן גם מרתקים יותר. עם רלי אוד פגשתי את סיפור חיי דרך עדשה חדשה פשוט כי היה אפשר וגיליתי ששוב יש לי על מה לחשוב, על מה להתבונן. בסדנת מסכות אזרתי אומץ ועמדתי מול כולן (כשהלב שלי דופק בקצב מסחרר) כשמסכה גרוטסקית עוטפת את פני והבנתי שהגבולות שלי יכולים להמתח בכל פעם מחדש. שמה שהיה בלתי אפשרי, מה שנחשב כ"לא מי שאני" הוא בהחלט אפשרי ו"אני " זה עניין שתמיד ימשיך להיות בחקירה ולהתפתח.
נכנסנו שוב ושוב לעולם הקסום והמרגיע של המנדלות, והמנדלות העדינות בצבעי עפרונות (בתחילת השנה) הפכו למנדלות גדולות מונחות על רקע צבעי אקריליק עזים – מאז צבעי האקריליק הם אורחים קבועים על שולחן העבודה שלי וכמעט תמיד יש איזו מנדלה בעשיה…..
בניתי בובות, סתם גיליון ספוג דק הפך תוך כמה שעות לבובה ולסוס קסומים הייתי צריכה להפיח חיים בבובה, לקרוא לה בשם, לחשוב מה סיפור חייה וכך הופיעה בובה שובבה עם שיער פרוע ועגילים נוצצים בעלת מבטא אנגלו סקסי העונה לשם אריקה. גיליתי שאריקה עם המבטא המשעשע והלא ישראלי שלה מאפשרת לי להחצין דברים חדשים. אני כבר יודעת שהילדים שיבואו לחדר המשחקים והריפוי שלי יפגשו אותה ואת חברותיה שייווצרו בהמשך.
כדי להיות מטפל טוב אדם צריך לפגוש את עצמו את המקומות החשוכים כמו את המוארים וגם אם לרגעים רציתי להמנע מכך הרי שהבטתי על עצמי מתוך עצמי בכל ציור, בכל לישה של חימר, בכל סיפור שבחרתי לספר, לכתוב או לצייר. כדי להסכים להתמסר לזה צריך מעטפת רכה וחזקה, צריך מורה/ מנחה שאפשר לסמוך עליו, צריך מורה /מנחה שיהווה מודלינג לאהבת אדם, חמלה, ידע אינסופי בתרפיה באומנות ובתרפיה בכלל וכל זה שזור בחוטים עדינים של צניעות. מטפל/מורה טוב לעד ישאר צנוע, לעד יבין שאינו יכול לדעת הכל על האדם האחר אחרת לא יוכל להביא עבורו את הריפוי המיטבי. אני חושבת שדוד מביא את כל אלה עבורנו ובכך מאפשר לכל משתתפי ההכשרה לגדול ולשאוף להיות מטפלים טובים יותר ולפני הכל אנשים אוהבים ואכפתיים.
לפני כמה ימים הביאו לי בנותי ספר ציטוטים ששמו "Art is the highest form of hope " – אני מאמינה לזה בכל ליבי.
לימור ברוך
אימון יצירתי
מנחה תהליכי מודעות אישית
