במסגרת ההתמחות של שנה ג', הגענו ל"בית חיבורים לחיים" במושב ינוב (מזרחית לנתניה).
הבית בינוב מהווה חלופת אישפוז לאנשים במשבר נפשי. הוא קם מתוך רצון לאפשר הכלה נכונה, הקשבה אמיתית לאינדיווידואל השרוי במשבר, ללא הגדרת פתולוגיה, ובשימוש מינימלי ככל האפשר בתרופות. הרקע להקמתו היא ההבנה שהפתרונות שמערכת הבריאות הרגילה מציעה למתמודדים עם משברים נפשיים אינם טובים מספיק, ולעיתים אף פוגעים במטופלים. בעזרת האני הבריא של אנשי הצוות, ריתמוסים בריאים בתוך היממה, שילוב הדרגתי במטלות של הבית, וחשיפה לאפשרויות ביטוי כמו אמנות, מוסיקה, כתיבה יוצרת, גננות טיפולית, יוגה וטיפולים אלטרנטיביים שונים ומגוונים. כלי המרפא המשמעותי ביותר בינוב הינו הכוח הקבוצתי, והתנועה ההדרגתית לעבר קיום חיים ריתמיים ובריאים סביב ביטוי עצמי בקבוצות באמנות ועוד.
השהיה של מטופל במקום היא קצרת מועד (בד"כ כחודש וחצי, בעיקר מסיבות כלכליות).
במקום המתהווה התבקש שתהיה גם תרפיה באומנות, וכאן אנחנו נכנסנו לתמונה.
בחצר הבית היה מבנה ששימש פעם כמחסן. הפכנו אותו לחדר תרפיה באמנות. בגלל התקציב המצומצם – ריהטנו את החדר עם שידות שמצאנו ברחוב.
ההחלטה היתה לעבוד בשיטת ה"סטודיו הפתוח". נפגשנו עם איתן גילור – מטפל באמנות שעובד בשיטת הסטודיו הפתוח, אשר הדריך אותנו בתחילת דרכנו ב"חיבורים לחיים". "הסטודיו הפתוח" היא גישה של טיפול בקבוצה, שצמחה מתוך הגישות הפנומנולוגית וההומניסטית. גישות אלה מסתכלות על הדברים כעל מופעים שמתגלים מתוך האדם עצמו, מתוך היצירה שלו, מתוך הבחירות שהוא עושה, מדרך העבודה שלו וכד'. גישה זו מבוססת על ההנחה שעצם יצירת אמנות היא תהליך מרפא. ART AS THERAPY . היצירה ותהליך יצירתה עומדים במרכז הטיפול ומתוכם עולות התובנות הטיפוליות.
התבוננות זו מאפשרת הסתכלות על מה שמתרחש ומתגלה מתוך המפגש האנושי והמפגש עם החומר. הסטודיו הפתוח מאפשר עבודה בקבוצה. החשיבות לכך היא שהמטופל יוצר ומתפקד בתוך קבוצה, ובכך מתמודד עם שהייה במרחב חברתי (אחת המטרות החשובות בטיפול היא לאפשר למטופל לחזור לתפקד "בחוץ", בחברת אנשים). האנשים בקבוצה (מטופלים ומטפלים) – מהווים "היכל של מראות". הם משתקפים זה בעיניו של זה. עדים זה לזה. וויניקוט מציג את התפתחות התינוק כתלויה, בשלב הראשון, במבט. דרך עיני האם הוא רואה את עצמו משתקף במראה האימהית. המראה “הטובה מספיק” היא זו שמשקפת לתינוק תכנים המתאימים לצרכיו וליכולת ההתמודדות שלו. קיום העדות בתהליך היצירתי יוצר "חלל יצירתי", המאפשר לקיחת סיכונים ביצירה והגברת תחושת מסוגלות אצל היוצר. ניכר החיבור לפרדוקס שוויניקוט תאר ב 1985: היכולת להיות לבד בנוכחות האחר, כתנאי שמאפשר התפתחות יצירתית אותנטית. נוכחות טובה דיה של מטפל חיונית, כדי לאפשר למטופל להיות שקוע בעצמו ולהתחבר לכוחות היצירה שבו. המטפל עומד מאחור ומעודד את יצירת האמנות לתפוס את המרכז.
רבים מיסודותיו של הסטודיו הפתוח משתנים ונגזרים מצרכי ומגבלות המסגרת בה הוא מתקיים (בית ספר, מחלקה פסיכיאטרית פתוחה\סגורה,חולים וכד'). בתוך חופש גדול של בחירות בפן היצירתי חומרי ובפן החברתי תקשורתי, למעשה – שני האלמנטים היחידים הקבועים בשיטה זו הם החלל הפיזי, וזמני הפעילות – הריתמוס, וככאלה הם בעלי חשיבות תרפויטית מהותית ומתפקידו של המטפל להנכיח אותם ולשמור עליהם.
ל"חיבורים לחיים" היינו מגיעות אחת לשבוע. כשהיינו מגיעות בבוקר – היינו בד"כ לוקחות חלק ב"קבוצת שיר" שהוביל אחד הפסיכולוגים: אחד מהדיירים או אנשי הצוות היה בוחר שיר, וכולם היו מאזינים לו ביחד. לאחר מכן התפתחה שיחה על השיר. דרך השיחה היה אפשר לקבל זווית נוספת על עולמם הפנימי של הדיירים, וכמובן לראות את האינטראקציה שנוצרה. לאחר סיום הפעילות על השיר, היינו מתחילות את הפעילות בסטודיו לאמנות. לפעמים השיר "חלחל" לתוך העבודה האומנותית. העובדה שלקחנו חלק בפעילות זו עזרה לחזק את הקשר שלנו עם הדיירים והצוות. בנוסף לקחנו חלק גם בארוחות משותפות עם הדיירים ובישיבות צוות. פעילויות אלה תרמו מאוד להרגשת השייכות שלנו למקום. ההשתתפות בפעילויות אלה איפשרה לנו לחוות ולראות צדדים נוספים של המטופלים ושלנו. האפשרות להשתתף בפעילות האמנותית שעשינו היתה על בסיס רצונם החופשי של המטופלים. לא תמיד כולם רצו להשתתף. האפשרות לעבודה היתה למעשה הזמנה, שהמטופלים החליטו אם להיענות לה או לא. לעיתים היינו ניגשות ומנסות לעודד מטופלים שלא הגיעו לסדנה. בפעולה זו למעשה הראנו להם שלא "ויתרנו עליהם". אולם ההחלטה הסופית אם להיענות להזמנה היתה תמיד של המטופל עצמו. למעשה – לא ידענו אף פעם מי מהמטופלים יגיע לסדנה.
אין סטודיו פתוח אחד שזהה לאחר, והמודל החמקמק הזה הינו התהוות של צרכי המסגרת יחד עם צרכי המטופל, כשהכללים המעטים (מתוקף היותו פתוח) הינם נגזרת של איפשור תהליכי תרפיה עבור הפרט בתוך הקבוצה.
השילוב של הסטודיו הפתוח עם התרפיה באמנות האנתרופוסופית התבטא בין היתר בעבודה עם חומרים מהטבע , ובעיקר – באחזקת הידיעה בתוכנו שה"אני" של כל אחד הוא לעולם בריא. למרות שלעתים הטיפול באנשים החווים משבר נפשי אינה פשוטה, ידיעה זו נתנה לנו (המטפלות) הרבה תקווה, שללא ספק השפיעה גם על המטופלים.
היינו בתהליך למידה מרתק של התנועה של הדברים, וזה היה עבורנו חיפוש ויצירה מתוך התבוננות והקשבה, הכרות עם הסטודיו הפתוח והתרפיה באמנות בגישה אנתרופוסופית. הרגשנו שאנחנו חלק ממשהו טוב וחשוב שמתפתח בתחום בריאות הנפש בארץ. ההתנסות המשותפת יצרה בין שתינו קשר חזק. ההתנסות במקום חיזקה את ההבנה בצורך ב"עבודה עצמית" על הפצעים של כל אחת מאיתנו. במהלך העבודה חווינו קשת רחבה של רגשות: שמחה, אהבה, התרגשות, כעס. לעיתים קינאה באחרת על כך שמטופל מסויים מעדיף את האחרת. הקשר החזק בינינו אפשר להכיל את כל אלה. הכרנו אנשים יקרים – דיירים ואנשי צוות – שהמפגש איתם תרם לנו לצמיחה ולהתפתחות כמטפלות וכבני אדם, ואנו מלאות רגשי הוקרה על שההזדמנות הזו נקרתה בדרכנו.
